לכאורה, המספר והמחבר זהים בממואר, אבל נלמד להבחין ביחסים המורכבים ביניהם. נתבונן באופן שבו המחבר בוחר לספר את הסיפור – ממרחקי הזמן והמקום, ובצורות השונות והמגוונות שאפשר לבחור לספר את הסיפור.

הממואר עוסק לרוב גם בדמויות נוספות, לעתים הוא מוקדש לדיוקן של דמויות שהן לא המספר. איך בונים ומספרים את הדמויות שמופיעות בו ואת יחסיהן עם המספר ועם הסיפור. איך נוהגים עם החשיפה של אותן דמויות, שהיא שונה מלחשוף את דמותו של המספר.

האם המבנה מקדים את הסיפור, או נבנה על ידו? איך מוצאים את הצורה שתתאים לספר את הסיפור שלכם. נכיר אלמנטים שונים שנהוגים בכתיבת ממואר: כתיבה בפרגמנטים, שימוש בחומרים כמו מכתבים ויומנים, מובאות מספרים אחרים. ראיונות.

מה האדם מספר על המקום ומה המקום מספר על האדם. בדומה לדמויות ולתפקודן בתוך הסיפור, גם מקום מהווה לעתים מוטיבציה לכתיבה (חזרה של הגיבור למקום הולדתו, מאין אני בא). לפעמים המקום הוא הדמות הראשית של הסיפור (בזה עוסק הסיפור) לפעמים משני. איך בונים את כתיבת המקום ואת הזיקות בין המספר למקום.

הזכרונות הם ליבת הממואר. איך עובדים עם הזכרונות. עצם ההיזכרות היא מעשה כמו-ספרותי, יצירתי, משהו חדש. זכרונות מהווים פעמים רבות את המוליך לכתיבה. גם הזיכרון הטוב, המתוק והנוסטלגי, וגם הקשה והטראומתי. ובו בזמן, הזכרונות הם גם החומר (החמקמק מטבעו) שאיתו עובדים.

ממואר שואל שאלות ושואף לנסח משהו. הנחיית כתיבת הספרות הידועה ביותר היא כנראה "שואו דונט טל". הוראה שמנוגדת לכאורה לעיסוק במחשבות ורעיונות בכתיבה. איך לכתוב מחשבות ורעיונות כך שלא ילבשו צורה של מאמר או טענה.

הספרות התיעודית והממואר מתקיימים על רצף של שאיפה לנאמנות למה שקרה, דרך עירוב אלמנטים של חירות מחשבית והמצאות. נלמד להתבונן בסוגים השונים ובשאיפות השונות בספרות הזאת, כדי להיות מודעים לאיפה ממוקמת היצירה שלכם, ולאיזה סוג של אמיתות היא חותרת.

כתיבה ופרסום של ממואר מעוררים שאלות אתיות רבות – שנוגעות הן לשאלות ז'אנריות (האם זה באמת קרה? האם זה קרה ככה בדיוק? סופרים רבים בסוגות האלה ש"נתפסו" בתיאורים מוגזמים לטובת הסיפור) והן לדמויות המוזכרות בסיפור. באיזו זכות יכול המספר לכתוב ולחשוף דמויות אחרות. האם צריך להראות למי שכותבים עליו לפני שמפרסמים? האם מותר לכתוב את השמות האמיתיים של הדמויות והמקומות? מתי נכון להתעסק עם השאלות האלה?