לא פעם נטען ששירה מגוללת נרטיב סימבולי. ולא מעט מהמהפכות הגדולות בשירה נגעו להבנה חדשה של הממד הסמלי של השפה. אולם מה תכליתם של מיני הסמלים השונים? אילו ניסויים אפשר לערוך בהם? מה גבולותיהם ומה הסכנה שצפונה בהם? ואיך מתכונן מהם מעשה השיר?

כל שיר הוא מכתב. הוא נכתב תחילה בינינו לבין עצמנו, אחר כך אנחנו מקפלים את דף הנייר, מכניסים למעטפה ועליה כותבים, לכבוד את/ה, מען לא ידוע, העולם. סוגרים מהר כי שיר הוא סוד. מלקקים את הבול. נזכרים בפלובר שבאוגוסט 1846, כותב ללואיז קולה "מכתב הוא כמו נשיקה: האחרון הוא תמיד המשובח מכולם". יש מישהו בצד השני שמחכה למכתב שלנו. הוא יקבל אותו (אני מאמינה בדואר ישראל), יקרא בו מתחילתו ועד סופו (שירה היא מעשה של תקווה, של אמון) והשיר שלנו יקום גם אצלו.

נחשוב יחד על הזיקה בין שירה, גוף ואהבה – לאו דווקא אהבת זוג אבל בהחלט גם.

לגוף יש תבונה אדירה ולא אחת הוא יודע דברים לגבינו ולגבי חיינו הרבה לפנינו. בסדנה נטה אזן פנימית אל הגוף וננסה להמיר את חוכמתו למילים ולהתחבר אליו בעודנו מהלכים על המישור האינסופי שבין עונג לכאב ובין התמסרות נעימה לאובדן שליטה מחריד.

נעסוק במטאפורות ובדימויים בשירה. תוך כדי מתן דוגמאות משירים של משוררות ומשוררים נבדוק כיצד משתמשים במטאפורות ובדימויים, וכיצד הם משרתים את השיר ומעשירים אותו.

הצייר עומד מול המראה ומצייר את עצמו. ומה עושה המשורר? איך אפשר לכתוב פורטרט עצמי בצורה קצרה כשיר? למשוררים יש דרכים יצירתיות לגעת ביסוד בתנועות מכחול ספורות. נקרא יחד דוגמאות מגוונות של שירי פורטרט עצמי ונתנסה בציור פורטרט עצמי במילים.

מסע פנימה החוצה – כתיבה יכולה להתחיל גם מתוך בירור פנימי, פרטי, אישי של הכותב ומשם, החוצה אל הדף. אנו רגילים להתבונן בעולם ולהפיק ממנו משמעות, אבל מה אם נהפוך את המבט וניקח אותו פנימה, אל הנפש, אל הגוף, אל מה שמבקש "לדבר" מבפנים. בסדנה נתנסה בקריאה וכתיבה העוסקים בתנועה שבין הפנים והחוץ.

במפגש נקרא שירה שרוצה לשנות את העולם ומקיפה אותו. נשאל איך ניתן לכתוב את ההשקות בין חיי הרגש לחיים הפוליטיים שלנו, זהות, עבודה וכלכלה. נבדוק איך שירה פוליטית מפגישה אותנו עם מכמני הפנים הבוערים והסוערים, ובכך פותחת מרחב חדש של עולם פואטי.