שירה היא הזמנה לעצירה. להתבוננות מחודשת בדברים השגורים. למשחק במילים, כאילו אנחנו עדיין ילדים.

שירי ההייקו הקצרים הם כמו פנינו במראה, בדיוק כמו שהם – יפים ופשוטים מאוד. אלו שירים קצרים (שתיים או שלוש שורות) שמנסים לבטא בדייקנות תמצית של רגע מסוים או של רגש אחד. בסדנה נתנסה בכתיבה ובקריאה של סוגה שירית מיוחדת זו, שמחברת אותנו יותר מכל סוגה אחרת – אל היש, אל הטבע ואל ההווה.

נעסוק במטאפורות ובדימויים בשירה. תוך כדי מתן דוגמאות משירים של משוררות ומשוררים נבדוק כיצד משתמשים במטאפורות ובדימויים, וכיצד הם משרתים את השיר ומעשירים אותו.

הספרות העברית והעולמית גדושה בשירי מכתב יפהפיים. ממכתביה של לאה גולדברג, דרך מחרוזת שירי המכתב של אבות ישורון, ועד לשיריה של שרון אולדס – נקרא בפורמט "המכתב" הפואטי ונכתוב בהשראתו.

לא פעם נטען ששירה מגוללת נרטיב סימבולי. ולא מעט מהמהפכות הגדולות בשירה נגעו להבנה חדשה של הממד הסמלי של השפה. אולם מה תכליתם של מיני הסמלים השונים? אילו ניסויים אפשר לערוך בהם? מה גבולותיהם ומה הסכנה שצפונה בהם? ואיך מתכונן מהם מעשה השיר?

במפגש זה נישיר מבט אל ה״לא חשוב״, הדבר שאיננו רוצים להביט בו – הלכלוך שסובב את חיינו.

המבט אל האחר הוא גם המבט אל האני. איך יוצאים מתוך העין האנושית ורואים את הסובב, את החי ואת הצומח, בקשב ובהתייחסות שאינם בנליים או מתייפייפים יתר על המידה. הספרות העברית והעולמית עסקו בטבע ובחי אך מעטים המשוררים שהצליחו לזקק את החוויה או המפגש, שלכאורה נראים סתמיים. הנרי דיוויד תורו כתב שאדם חייב לאבד את העולם כדי למצוא את עצמו. על משקל זה, בסדנה הזאת נאבד את עצמנו כדי למצוא מחדש את העולם.

כותבים רבים מפרידים בין הכתיבה לעבודה, ומה אם השירה באה איתכם לעבודה? מה היא תמצא שם? נקרא שירים נהדרים של אחרים – יודית שחר, עדי עסיס, סיגל בן יאיר ועוד. נתנסה בכתיבת שיר במרחב הכי לא פואטי (לכאורה), מול המחשב במשרד, בישיבה, בכיתה, במפעל ועוד.

מסע פנימה החוצה – כתיבה יכולה להתחיל גם מתוך בירור פנימי, פרטי, אישי של הכותב ומשם, החוצה אל הדף. אנו רגילים להתבונן בעולם ולהפיק ממנו משמעות, אבל מה אם נהפוך את המבט וניקח אותו פנימה, אל הנפש, אל הגוף, אל מה שמבקש "לדבר" מבפנים. בסדנה נתנסה בקריאה וכתיבה העוסקים בתנועה שבין הפנים והחוץ.

״מאז אינך כאן אפלה העיר״: שירי אהבה. כמה קשה לדבר על אהבה, ובכל זאת כמה רבות מדברים בה. משחר הימים שירת האהבה מלווה אותנו, נדרשת לנו כקוראים וככותבות. זוהי גם שירת האוהב או האוהבת והפנייה אל מי שהשיר אמור לעורר את אהבתו, אהבתה, שתשכים, שתתעורר, שתחפוץ. ולא פחות מכך זאת שירת האוהבים הנכזבים, האהבה שנותרה ללא חפץ. ללא מענה. במפגש נקרא שירי אהבה שמבקשים לחולל פעולה בעולם וגם אלה שנכתבו כשכל זה כבר חלף, אבל השיר נשאר. ובעקבות זאת גם נכתוב.

לגוף יש תבונה אדירה ולא אחת הוא יודע דברים לגבינו ולגבי חיינו הרבה לפנינו. בסדנה נטה אזן פנימית אל הגוף וננסה להמיר את חוכמתו למילים ולהתחבר אליו בעודנו מהלכים על המישור האינסופי שבין עונג לכאב ובין התמסרות נעימה לאובדן שליטה מחריד.