אני רוצה להגיד לכם תודה ועוד הרבה דברים אחרים,
ואני חוששת שהמייל יצא ארוך (למרות שערכתי והורדתי מעצמי),
אני מקווה שתישארו עד הסוף :)
לא ידעתי למה אני נכנסת אתכם, למרות שהשם ״נוצה וקסת״ קורץ לי כבר הרבה שנים.
אני כלכך שמחה שליטל התעקשה לרשום אותי לקורס הזה, כי מרוב פרויקטים שאני מפתחת וקרקע יציבה שאני מנסה לבנות כאן בזמן קורונה, מי בכלל זוכר שפעם השארתי לכם את הפרטים שלי...
והיא ניז׳סה, כפרה עליה, ומשהו לחש לי שזה מן אללה. אז הצטרפתי.
קורס התסריטאות שלכם היה בשבילי מאורע מכונן, וקשה לי להגיד ״היה״ כי הוא עדיין עובד.
בשיעור הראשון חשבתי שיש פה תרמית, שזה לא באמת קורס עם כלים מעשיים. חשבתי שזה יותר כמו סדרת מפגשים בתיאטרון היהלום בר״ג, רק עם הסבה לזום, והשאלות העיתונאיות של שי גולדן לא רלוונטיות לקהל תסריטאים, אלא יותר לקוראי עיתונים שמחפשים בידור אינטלקטואלי אין-פרסון עם פרסונות מעולם הסוגה העלית..
כמה שמחתי לטעות.
כי אז הגיע השיעור השני עם גידי רף המרגש, עם כל החמלה והמקצוענות שלו (איידול אמיתי).
ושי המוזהב פתח בעצמו מקומות רגישים של יוצר ופתאום התחברתי לאותם מקומות אצלי, ושניהם ביחד שיקפו לי שיש שם גם יופי במקום הכואב הזה של היצירה, ומה שאני עושה עם הפוסט-איט על הקיר זה בדיוק מה שצריך - כדי לתת ליופי הזה מקום. ושאני ״בסדר״. והכל זה חלק מהתהליך.
מיד בתום השיעור הזמנתי מאמאזון את שלושת הספרים שעוד לא היו לי מהרשימה שגידי המליץ עליהם כדי לכתוב סדרה. ויומיים אח״כ הם כבר לידי במטבח, בסלון, במיטה.
כל אחד מהטיטאנים שהבאתם בקורס נתן לי לגיטימציה והראה לי שזה ״בסדר״ להיות ״אני התסריטאית״, וזה אפילו מצוין! העיקר שלא אוותר בדרך, שאמשיך למצוא פתרונות יצירתיים לכל מה שמפריע לי לממש את החלום הזה. גם אם זה אומר לעזוב את הארץ לתקופת הכתיבה, לחוות בדידות נוראית, אבל לאפשר לעצמי את התנאים שאני צריכה כדי לגעת בפצע שממנו אני כותבת.
תבינו, כשהייתי צעירה גם אני כתבתי בעיתון. מגזין ורכילות ותרבות וביקורת קולנוע. זה היה זמן השרון וזמן ת״א, והעורך שלי אז (אלון צרפתי, כפרה עליו) אמר לי: אם היית מבינה כמה את מוכשרת היית מפסיקה לחפש דרמות במקומות אחרים ומתמסרת לכתיבה. אבל אני, שלמדתי בבית צבי לפני הצבא (קיבלתי מלגה, מה אני אגיד לא?), והגעתי להסדר עם המפקד שלי בממר״ם שאצא לחזרות עם צוות הווי חיל קשר, כי שם הייתה אז התשוקה האמיתית שלי - לא הסתפקתי בשחור-לבן של העיתון ורציתי להרגיש עוד יותר את הדרמה האנושית ועד כמה כל העולם במה...
אז הלכתי ללמוד תואר בתקשורת ולעבוד בטלוויזיה. וכמה אהבתי את הדרמה שם! (כמובן שזו הייתה דרמה מלאכותית) הייתי מפיקה, ותחקירנית, ועורכת תוכן, ותסריטאית תוכניות בחינוכית. אבל אף פעם לא יצרתי דרמה בעצמי. אולי כי חשבתי שאין סיכוי שמישהו יתן לי סיכוי, כי יש להחליף כובעים ויש ללכת בנעליים של נפילים, ובשביל הנעליים שאני רציתי משהו רציני היה צריך לקרות.
אז החיים קרו, ואלוהים נתן לי בדיוק את מה שביקשתי... (אני לא אגע בזה פה. אבל מהפצע הזה התחלתי לכתוב). וכשהיה לי עוד קצת זמן - עשיתי עוד תואר בתסריטאות ובימוי. וראיתי שהרבה יותר קל לי לביים מצלמה ושחקנים מאשר לכתוב תסריט שהוא גדול יותר מסרט קצר...
ושם הבנתי שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון ושאם אצליח לערוך מציאות מחדש בחדר העריכה - יהיה לי הרבה יותר קל לכתוב מבנה תסריט מההתחלה. אז הלכתי ליצור קולנוע דוקומנטרי. כמו רון לשם (רק בהרבה יותר קטן) מאותן סיבות של חוסר תקציב ותשובות שליליות - לקח לי 6 שנים לעשות אותו. מלחמת התשה, אבל התמסרתי, כי הכל בחיים זה למידה.
כשהקרנתי את הדוקומנטרי שלי בפסטיבל קאן, מפיק אוסטרלי התעניין בפרויקט הבא שלי. עשיתי לו פיץ׳ על רגל אחת והוא התאהב בסיפור והציע לעזור לי לכתוב אותו. בעיה אחת, אמרתי לו, אני לא מצליחה לכתוב בישראל. שום בעיה, הוא אמר, תבואי לאוסטרליה ותעשי אדפטציה כך שחלק מהסרט יקרה שם וחלק בישראל. שוב קיבלתי הזדמנות חלומית, מה אני אגיד לא?
נסעתי לכתוב באוסטרליה, מזוודה אחת של בגדים, מזוודה שנייה של ספרי תסריטאות והמחברות שלי מכל השנים, ושם אחרי שלושה חודשים של פיתוח הסרט הבנתי משהו קריטי:
זו בכלל צריכה להיות סדרה.
אז נסעתי לאל.איי. (ענייני ויזה שפג תוקפה) ואחרי שבועיים שישבתי לכתוב בבית הקפה מול בניין גילדת התסריטאים של אל.איי. - נולד לי פיילוט. וואו כמה הייתי גאה בי! ומיד שלחתי לכל מי שהבטחתי לו, כולל המפיק האוסטרלי, מפיקה ישראלית אחת ושני מפיקים באל.איי. ...
ואף אחד מהם לא היה מרוצה. היו מי שהגיבו בנימוס ונתנו הערות של למה זה עוד לא זה, והיו מי שלא טרחו בכלל לענות. הבנתי שיש עוד דרך ארוכה. ואחרי השיעור של רון המדהים גם הבנתי את הטעות שעשיתי. ובזכותו ובזכות גידי ושירלי ומני ואבי ודנה- אני יודעת איך לתקן.
שלוש שנים אחר כך, אחרי מות אבי, הפקת סרט דוקו בפולין והופעת נגיף מסתורי בינלאומי - אני עולה שוב על מטוס לארה״ב. הפעם בלי כרטיס חזור, כי אם גם ככה הגבולות סגורים, אולי עכשיו זה הזמן לפתוח את מחסומי הכתיבה ולהתמסר לתהליך לחלוטין.
ובדיוק ברגע הזה על ציר הזמן נכנסתם אתם, ״נוצה וקסת״ היקרים.
וזה היה מדויק.
הרבה הרבה מעבר לכלים מעשיים וידע טכני ולימוד מקצועי של תסריט שכבר היה לי.
6 מפגשים, 6 יוצרי-על, ו6 חומות שנפלו בדרך להגדרת עצמי הכותבת.
כל מפגש עם אחד/אחת מתסריטאי-העל שבקורס נתן פייט לחוויית ״סירוס״ אחרת שהפרידה ביני ובין הבייבי התסריטי שלי. ״זה בסדר לכתוב באנגלית״, ״זה בסדר לצייר את הדמויות״, ״זה בסדר להדביק פתקים על לוחות״, ״זה בסדר לחיות את עולם הסיפור שלך ימים שלמים ולא לאכול או לשתות״, ״זה בסדר שרוח הקודש מגלה לך פתרונות״, ״זה בסדר שהדמויות שלך באות איתך למיטה וחושפות את עצמן בחלומות״, ״זה בסדר שהמשפחה שלך נותנת לך השראה רק כי הם מצחיקים בטירוף״, ״וזה סה״כ הגיוני שאת לפעמים צריכה לכתוב לבד בחושך כאחרונת הפולניות ולפעמים יש לך צורך להנהיג ולעבוד עם אנשים. כי את בכלל בן אדם של דיאלוג״....
אז על כל אלה אני רוצה להגיד המון המון תודה!
אני רק מחכה ליום רביעי הבא, כי התודעה כבר מכוונת לאותו יום ואותה שעה,
ואולי יקרה נס וחומה שביעית תיפול?
אחרי הכל, הפרס הראשון שקיבלתי בחיים היה בגיל 11 על שיר שכתבתי לתחרות שירים, והפרס השני היה שנה אחר כך, על שיר שכתבתי (כולל לחן וביצוע) בתחרות כשרונות צעירים באנגלית(!).
אומרים שילדים יודעים מה היעוד שלהם בגיל מאוד צעיר, ורק החיים משייפים להם את הזיכרון ומסבכים להם את הדרך.
הקורס שלכם חיבר אותי לילדה ההיא, ואני רוצה להאמין שחזרתי למסלול.

אין לי מספיק מילים להודות לכם אבל אני מקווה שאתם מרגישים את ההוקרה בלב.
מבחינתי אתם כבר שותפים.
מחכה באהבה ובסבלנות לחומה השביעית ;)
שלכם,
אריאלוש