כתיבת שירה

השירה מרבה לפעול במרחב שבין השפה המשותפת לכולנו לבין השפה הפרטית שהמשורר יוצר בתוך השיר. נבחן את מקומו של הסמל בשירה ואת האופן שבו הוא מאפשר למילים מוכרות לקבל משמעות חדשה, אישית ולעיתים גם בלתי צפויה. נסקור בקצרה תפיסות שונות של הממד הסימבולי בשירה ונשאל מה תכליתם של סמלים, אילו אפשרויות של ניסוי ויצירה הם פותחים ומהם גבולותיהם. לצד האפשרויות שמציע השימוש בסמל, נעמוד גם על הסכנות הטמונות בו, החל מסמליות צפויה או סגורה מדי ועד להעמסת משמעות שאינה מאפשרת לשיר להישאר חי ורב-משמעי. מתוך העיסוק הזה נבחן כיצד סמלים מתגלגלים בתוך השפה, משתנים ומקבלים הקשרים חדשים, וכיצד הם יכולים להפוך מחומר גלם למהלך פואטי שמניע את מעשה השיר.

שירה היא הזמנה לעצירה: להתבוננות מחודשת בדברים השגורים, להאטה של המבט ולמשחק במילים, כמעט כפי שעשינו בילדות. דרך ההייקו, מן הצורות השיריות המזוהות ביותר עם הקשב לרגע ולפרטים הקטנים, נבחן כיצד אפשר להפוך התבוננות פשוטה בשגרת היומיום למעשה פואטי מדויק. ההייקו, על קוצרו והאיפוק שבו, מבקש ללכוד תמצית של רגע, מראה, תחושה או רגש בלי להסביר אותם יתר על המידה, ובכך ליצור מרחב שבו למעט מילים יש משקל רב. נקרא בהייקואים ונבחן את היחסים בין התבוננות, טבע, זמן והווה, ונתנסה בכתיבה של שירים קצרים בעצמנו. דרך התרגול נלמד כיצד דיוק, צמצום ורגישות לפרטים יכולים לפתוח בתוך המוכר והשגרתי אפשרות למבט חדש.

מה קורה כשהשירה נכנסת אל המקום שממנו אנחנו נוטים להפריד אותה, אל העבודה? נבחן את האפשרות לכתוב שירה מתוך המרחב היומיומי של העבודה, על יחסי כוח, שגרה, עייפות, כסף, זמן, מקצוע וזהות, ונשאל מה יכולה השירה למצוא דווקא במקומות שנראים במבט ראשון לא-פואטיים. נקרא בשירים של יודית שחר, עדי עסיס, סיגל בן יאיר ואחרים, ונבחן כיצד חוויות עבודה הופכות לחומר ספרותי וכיצד שפה פואטית יכולה להתערבב בשפה הארגונית, המקצועית והיומיומית. מתוך הקריאה נעבור לכתיבה וננסה להביא את השיר אל המרחבים שבהם אנחנו עובדים וחיים, מול המחשב במשרד, בישיבה, בכיתה, במפעל ובמקומות נוספים, כדי לגלות מה מתרחש כאשר דווקא שם מתחיל להיכתב שיר.

לצליל יש תפקיד מרכזי באופן שבו שיר נשמע, נע וזוכר את עצמו, ולעיתים הוא פועל עוד לפני שאנחנו מפרשים את משמעות המילים. נבחן כיצד צלילים, חזרות, מקצבים, מצלול וחריזה יוצרים מוזיקליות בשיר וכיצד הם יכולים לחזק את המשמעות, האווירה והרגש. נשאל מדוע מוזיקליות חשובה גם בשירה שאינה מחורזת, ואיך אפשר למצוא לכל שיר את המוזיקה המתאימה לו מבלי לכפות עליו תבנית חיצונית. באמצעות קריאה בשירים של משוררות ומשוררים מרכזיים נקשיב לאופן שבו הצלילים של המילים מייצרים הד, מתח, תנועה ולעיתים אף משמעות חדשה, ונבחן כיצד אפשר להשתמש בכלים אלה באופן מודע ומדויק בתוך הכתיבה האישית.

הכתיבה יכולה להתחיל לא רק בהתבוננות בעולם שמחוץ לנו, אלא גם בתנועה הפוכה, מן הפנים אל החוץ, מן החוויה הפרטית אל השיר. אנו רגילים להביט במציאות, לאסוף ממנה פרטים ולנסות להעניק להם משמעות, אך מה קורה כאשר נקודת המוצא היא דווקא הנפש, הגוף, הזיכרון או דבר מה שקשה עדיין לנסח במילים? נבחן כיצד בירור פנימי יכול להפוך לחומר פואטי, וכיצד אפשר לנוע בין העולם הפנימי לעולם החיצוני מבלי להישאר בווידוי אישי בלבד. באמצעות קריאה וכתיבה נתנסה בדרכים שונות לתרגם תחושות, מחשבות וחוויות לשפה שירית, ונבחן את המתח הפורה שבין האישי והפרטי לבין היכולת להפוך אותו ליצירה שיש בה משמעות גם עבור הקורא.

שיר יכול להיות גם פנייה אל מישהו: אדם קרוב או רחוק, נוכח או נעדר, דמות ממשית או מדומיינת. הספרות העברית והעולמית גדושה בשירי מכתב, שבהם השירה הופכת למרחב של שיח, פנייה ודיאלוג, ומאפשרת לקול השירי להיווצר מתוך יחסים עם נמען. נקרא במכתבי השירה של לאה גולדברג, במחרוזת שירי המכתב של אבות ישורון ובשיריה של שרון אולדס, ונבחן מה קורה לשיר כאשר הוא נכתב כמעין מכתב. למי הוא מדבר, מה הוא מבקש לומר ומה מאפשרת עצם הפנייה לאחר. מתוך הקריאה נתנסה בכתיבה בפורמט המכתב ונבדוק כיצד בחירה בנמען, במבע ובטון יכולה לפתוח אפשרויות חדשות לכתיבה אישית, ישירה ודיאלוגית.

מטפורות ודימויים הם מן הכלים המרכזיים שבאמצעותם השירה יוצרת קשרים חדשים בין דברים, רעיונות ותחושות ומאפשרת לנו לראות את המוכר באופן אחר. נבחן כיצד פועלות מטפורות ודימויים בתוך שיר, מה הופך אותם למדויקים ואפקטיביים, וכיצד הם יכולים להרחיב את משמעותו של הטקסט מעבר למה שנאמר בו במפורש. באמצעות דוגמאות משירים של משוררות ומשוררים שונים נבחן את הקשר בין הדימוי לבין ההקשר שבו הוא מופיע, ונשאל מתי מטפורה מעשירה את השיר ומתי היא עלולה להפוך לקישוט או להסבר מיותר. מתוך הקריאה נעבור גם אל הכתיבה וננסה לגלות כיצד יצירת קשרים בלתי צפויים בין עולמות שונים יכולה לפתוח אפשרויות חדשות לשיר ולשפה האישית שלנו.

״מאז אינך כאן אפלה העיר״: שירי אהבה. כמה קשה לדבר על אהבה, ובכל זאת כמה רבות מדברים בה. משחר הימים שירת האהבה מלווה אותנו, נדרשת לנו כקוראים וככותבים, וממשיכה למצוא דרכים חדשות לדבר על תשוקה, קרבה, געגוע, פרידה ואכזבה. זוהי שירת האוהב או האוהבת, והפנייה אל מי שהשיר מבקש לעורר בו אהבה, תשוקה או געגוע; אך לא פחות מכך, זוהי שירת האוהבים הנכזבים, האהבה שנותרה ללא חפץ, ללא מענה. נקרא בשירי אהבה שמבקשים לחולל פעולה בעולם, לפנות אל האחר ולנסות לשנות דבר מה במציאות, לצד שירים שנכתבו לאחר שהכול כבר חלף אבל השיר נשאר. נבחן כיצד אפשר לכתוב על נושא שנדמה שכבר נאמר בו הכול, ומה הופך שיר אהבה לקול אישי, חי ומפתיע. בעקבות הקריאה נתנסה גם בכתיבה וננסה למצוא את הדרך שלנו לדבר על אהבה, דווקא במקום שבו נדמה שאין עוד מה לחדש.

המבט אל האחר הוא גם המבט אל האני, ולעיתים דווקא היציאה מן העצמי מאפשרת לנו לראות את העולם מחדש. נבחן כיצד אפשר להביט בטבע, בבעלי החיים ובצומח מבעד לעין האנושית, אך לעשות זאת בקשב שאינו בנאלי ואינו מתייפייף יתר על המידה. הספרות העברית והעולמית עסקה מאז ומתמיד בטבע ובחי, אך משוררים ומשוררות מסוימים הצליחו להפוך מפגש יומיומי, לכאורה סתמי, לחוויה פואטית שיש בה גילוי ומשמעות. נקרא ביצירות העוסקות בעולם שאינו אנושי ונבחן כיצד ההתבוננות בו יכולה להפוך גם להתבוננות בעצמנו. ברצונות, בפחדים, בגוף וביחסים שלנו עם העולם. ברוח דבריו של הנרי דיוויד תורו, שלפיהם אדם חייב לאבד את העולם כדי למצוא את עצמו, ננסה בסדנה לעשות אולי את ההפך: לאבד לרגע את עצמנו, כדי למצוא מחדש את העולם שמחוץ לנו.

מה אנחנו עושים עם כל מה שנמצא בשולי המבט? במפגש הזה נישיר מבט אל ה״לא חשוב״. אל הלכלוך, הבלגן, השאריות והדברים שאנחנו רגילים להדחיק או לא לראות, אף שהם סובבים את חיינו ונוכחים בהם כל הזמן. נבחן כיצד דווקא החומרים היומיומיים, הלא-אסתטיים ולעיתים אפילו הדוחים יכולים להפוך לחומר פואטי, ומה קורה כאשר השירה מסרבת להבחין בין מה שראוי לשיר לבין מה שאינו ראוי. מתוך התבוננות בפרטים שנמצאים בדרך כלל מחוץ לשדה הראייה הספרותי, ננסה לגלות כיצד אפשר לייצר מהם משמעות, דימוי, רגש ומבט חדש על המציאות, ואולי גם על עצמנו.