בפרק העשרים ושישה של שְׁכַר סוֹפְרִים מתארחת אצל שי עמית המשוררת סרלואי. בכל נעה בעולם בלב פתוח שיש בו תפילה ותשומת לב לעולם ולזולת. שוחחנו על ספרות עברית של אלפי שנים ועל שירה שנולדה לאחרונה; התהלכנו בשביל הפרטי שלה אל מקורות ההשראה; עצרנו להתבונן יחד ברגעי המשבר והכאב אך גם בפריחתה של מודעות; לתנועה בתוך החלל והזמן ולטקסטים הנובעים ממנה. דיברנו על התפרקות והיוולדות מחדש, וכיצד בכתיבת שיר יש רגע של קדושה; על מילים כמו התאהבות, על זוגיות כמלאכה, על קולות וזרמים בנפש ועל היכולת לחתור בתוכם; על חושך ואור בעולם וכיצד האמנות מיישירה מבט אל שניהם. על המשוררת שהיא ייצור דמדומים, ולמה כאישה וכיהודייה היא בעצם לולאה בשרשרת גדולה, חלק קטן ממשהו גדול. שם, בהתרחשויות הפרטיות הקטנות מול הבריאה נראה כי שיריה ועשייתה כולה – מגולמים בכוח העל של האישה העברייה – בהכרת הטוב.
