האם גם אני אוכל להיראות כמו אשה קוריאנית

יש לי התמכרות שחציה פליאה וחציה רתיעה לסרטוני shed. לאלו מכם שנחסכה מהם התופעה הזו, אסביר שמדובר בנשים (בדרך כלל) שקמות ב-5:00 כדי לצלם את עצמן מקלפות את כל שכבות ההגנה שעטו לפני השינה, הכוללות (אך אינן מוגבלות רק ל-) מסכת פנים, פאצ'ים לעיניים, מדבקה לשפתיים, מלביני שיניים, אלנוטית בטן (שעוד לא הצלחתי להבין מה מטרתה), כפפות לחות לידיים, גרבי לחות לרגליים ועוד, ואז פוצחות ברוטינת הבוקר שלהן – צריכה של בין חמישה לשבעה תוספי מזון בצורות שונות, מכמוסות ועד אבקה, ומשיחה, טפיחה ומריחה של קרמים, סרומים, טונרים ועוד (לא בהכרח בסדר הזה) שמיוצרים מריר חלזונות, זירמת דגים ושיליות תנינים, על כל חלקת עור. המהדרות מבלות זמן איכות עם מסכת אינפראדום, יושבות מעל קערת אדים מהבילה ומקרצפות את הלשון, בו זמנית, שעתיים אחר כך הן ערוכות ומוכנות לפצוח בעמל יומן כשהן מציגות לראווה עור פנים מבריק, חלק, מתוח ומושלם.

בתור מי שנהגה להירדם כששאריות איפור היום (אם טרחתי) על פניה, ושטיפוח מבחינתה זה לזכור לשים קרם הגנה (לפעמים) זה היה מהפנט.

אבל אי אפשר לבהות בטקסים המסובכים האלה בלי שהשאלות שהקפיטליזם מיטיב כל כך לעורר – האם גם אני אוכל להיראות כמו אשה קוריאנית בת 25 אם רק אקנה 25 מוצרים ואתמרח בהם מידי לילה ויום? – יתחילו לנקר.

אז לא. התשובה היא לא.

אבל כן. כמובן שנשברתי ובזבזתי משכורת של חודש על שלל הבטחות בבקבוקונים ושפופרות.

האם זה יועיל? סביר שלא. אני אשה בת 51 שחיה מתחת לשמש הישראלית ושבדרך כלל נרדמת על ספה מגרדת שמעניקה לה פילינג כימי חינם אין כסף.

אבל כבר חודש ולראשונה בחיי, אני מלטפת לעצמי קצת את הפנים. בבוקר ובערב.

וזה, כשלעצמו, לא דבר נורא.