אִמָּהוֹת כּוֹתְבוֹת

לפעמים הסיפור כבר נמצא בתוכנו, עוד לפני שאנחנו יודעות לנסח אותו. הוא מתקיים ברבדים שקטים יותר של התודעה. בזיכרונות, בתחושות גוף, באסוציאציות, בדימויים, במחשבות חולפות ובדברים שלא העזנו עדיין לומר לעצמנו בקול. בשיעור זה נחקור את הכתיבה כפעולה של הקשבה וגילוי, ונבחן כיצד ניתן לאפשר לחומרים לא מודעים או לא מוצהרים לעלות אל פני השטח מבלי למהר לצנזר, להסביר או לשפוט אותם. באמצעות כתיבה אינטואיטיבית ותרגילים מונחים ננסה לעקוף את מנגנוני הבקרה והביקורת הפנימיים, להתגבר על חסמים יצירתיים וליצור מרחב שבו הטקסט יכול להפתיע אותנו. דרך החיבור לחוויות, לזיכרונות ולקולות הסמויים של האימהות, נלמד להקשיב גם למה שנמצא מתחת לסיפור הגלוי, ולגלות כיצד דווקא המקומות שבהם אנחנו עדיין לא יודעות בדיוק מה אנחנו רוצות לומר, עשויים להפוך לנקודת המוצא של כתיבה אישית, אמיצה וחיה.

מה ההבדל בין לכתוב על חוויה לבין לכתוב את החוויה? בין לספר לקוראת מה קרה לנו לבין לאפשר לה להרגיש שהיא נמצאת שם איתנו, בתוך הרגע עצמו? בשיעור זה נבחן את ההבדל שבין כתיבה המתארת ומסכמת את החיים לבין כתיבה שמחייה אותם על הדף באמצעות סצנה, פרטים, תחושות, קונפליקט, קול, בחירות ונקודות מבט. נתמקד בכתיבת חוויה אימהית אישית ונלמד כיצד לקחת רגע ממשי, לעיתים יומיומי לכאורה, ולמצוא בתוכו את המתח, המשמעות והחומר הספרותי שהופכים אותו מסיפור פרטי לסיפור שנוגע בקוראת. נחקור כיצד הבחירות שאנחנו עושות בחיים, וגם האופן שבו אנחנו בוחרות לספר אותן מעצבות את הסיפור שלנו, ונלמד לוותר על הסברים מיותרים לטובת כתיבה חושית, מדויקת ונוכחת. דרך תרגילי כתיבה וקריאה משותפת נתרגל כיצד להפוך זיכרון לחוויה ספרותית ממשית, וכיצד לכתוב סיפור אישי, חד־פעמי ובלתי נשכח, כזה שלא רק מספר לקוראת מה הרגשנו, אלא גורם לה להרגיש איתנו.

כל סיפור צריך להתחיל איפשהו, אבל בחיים עצמם נקודת ההתחלה כמעט אף פעם אינה חד־משמעית. היכן, אם כך, מתחיל סיפור האימהות שלנו? ברגע ההתעברות, בלידה, במפגש הראשון עם התינוק, או אולי הרבה קודם בילדות שלנו, ביחסים עם האם שלנו, בפנטזיות ובפחדים שנשאנו איתנו עוד לפני שהפכנו לאימהות? בשיעור זה נעסוק באמנות פתיחת הסיפור ונבחן את ההבדל בין התחלה כרונולוגית לבין התחלה ספרותית. הרגע המדויק שבו הסיפור באמת מתחיל עבור הקוראת. דרך חוויית האימהות נחקור רגעי סף ומעברים, את הלידה האובייקטיבית ואת מה שנולד בתוכה: זהות חדשה, "אני" אחר, ולעיתים גם פרידה מן העצמי שהיה קודם. נבחן כיצד בחירת נקודת הפתיחה משנה את משמעותו של הסיפור כולו, כיצד אפשר לייצר כבר במשפטים הראשונים מתח, סקרנות וקול, ומתי נכון להתחיל דווקא באמצע, מאוחר או מוקדם מן הצפוי. באמצעות קריאה, התבוננות ותרגילי כתיבה ננסה למצוא לא רק את המקום שבו האירועים התחילו, אלא את הרגע שבו הסיפור שלנו התחיל לקבל משמעות.

אחד האתגרים הגדולים בכתיבה על חוויות מוכרות הוא היכולת לראות אותן מחדש. דווקא הדברים שאנחנו מכירות היטב: ההיריון, הלידה, ההאכלה, הלילות ללא שינה, המפגש עם הילד, הרגעים הקטנים של היומיום ועוד, עלולים להפוך עם הזמן לשחוקים מבחינה לשונית ורגשית. בשיעור זה נכיר את המושג הספרותי "הזרה" – היכולת להתבונן בדבר מוכר כאילו אנו פוגשות אותו לראשונה, ולהחזיר אליו את תחושת הראשוניות, הפליאה ולעיתים גם הזרות. נחקור את המבט הראשוני והסקרן של הפעוט על העולם, ונבחן כיצד ניתן לאמץ משהו מן המבט הזה אל הכתיבה שלנו: להתבונן מחדש בגוף, בבית, בילד, ביחסים ובשגרת האימהות ולגלות בהם פרטים, משמעויות ואפשרויות שלא ראינו קודם. באמצעות תרגילי כתיבה נלמד כיצד להתרחק מן המוכר והאוטומטי, לפרק דימויים וצירופים שחוקים ולמצוא ניסוח אישי, בלתי צפוי ומדויק יותר. כך ננסה לכתוב את חוויית האימהות לא כפי שכבר למדנו לספר אותה, אלא כפי שהיא עשויה להיראות כאשר אנחנו מרשות לעצמנו לראות אותה בפעם הראשונה.

הבחירה בגוף שבו נכתוב אינה רק החלטה דקדוקית; היא בחירה ספרותית שמשפיעה על המרחק מן הדמות, על נקודת המבט, על האינטימיות ועל האופן שבו הקוראת חווה את הסיפור. מה קורה כאשר במקום לומר "אני" אנחנו פונות אל עצמנו כ"את"? האם המעבר לגוף שני מאפשר לנו להתקרב דווקא אל מה שקשה לומר בגוף ראשון, או להתבונן בעצמנו ממרחק שמאפשר גילוי חדש? ומתי דווקא גוף שלישי יכול לפתוח אפשרות לספר את עצמנו ואת חוויית האימהות דרך דמות שנדמה שהיא אחרת, אך למעשה נושאת בתוכה את הקול שלנו? בשיעור זה נעמיק במבע בגוף ראשון, שני ושלישי ונבחן את האפשרויות הפואטיות שכל אחד מהם מציע: מידת הקרבה והמרחק, האינטימיות, האמינות, החופש והשליטה במידע. נתנסה בכתיבת אותו חומר אישי בגופים שונים ונבחן כיצד שינוי הגוף משנה את הטקסט, את הקול, את הרגש, את היחסים בין המספרת לדמות ואת האופן שבו הסיפור נקרא. דרך ההתנסות נלמד לבחור את הגוף הספרותי לא מתוך הרגל, אלא מתוך הבנה של מה שהסיפור שלנו מבקש: מאיזו עמדה נכון לספר את האימהות, כדי לאפשר לה להישמע במלוא המורכבות שלה.

האם מותר לנו לכתוב גם את מה שלא נעים להודות בו על האימהות? את הכעס, הקנאה, העייפות, החרטה, האשמה, חוסר הסבלנות, הפחד – לצד האהבה, הרוך, הגאווה והאושר? בשיעור זה נבחן את הפער שבין חוויית האימהות הממשית, על הסתירות והכשלים הבלתי נמנעים שבה, לבין דימוי האם האידיאלי שהתרבות והחברה מציבות בפנינו. נכיר את המושג הפסיכואנליטי "אם טובה דיה", שטבע דונלד ויניקוט, ונבחן כיצד רעיון זה מערער את הפנטזיה על אימהות מושלמת ומאפשר לחשוב על האימהות האנושית דווקא דרך המגבלות, ההחמצות והמרחקים שבתוכה. דרך הפריזמה הספרותית נחקור כיצד המקומות שאנחנו נוטות להסתיר או לצנזר יכולים להפוך לחומרים רבי־עוצמה בכתיבה, וכיצד המתח שבין מה ש"אמורות" להרגיש לבין מה שאנחנו מרגישות בפועל עשוי לייצר קונפליקט, קול ואמת ספרותית. נכתוב מתוך המקומות היפים והמכוערים כאחד, נאתר את משאלות הלב ואת הקולות הסותרים שמתקיימים בתוכנו, וננסה להשעות לרגע את השיפוט העצמי כדי לאפשר לטקסט להיות כן, מורכב ואמיץ יותר. המטרה אינה לחשוף לשם החשיפה, אלא להבין כיצד דווקא המקום שבו אנחנו מפסיקות לנסות להיות "האם הנכונה" ומרשות לעצמנו להיות אנושיות, עשוי להפוך למקום שבו מתחילה ספרות אמיתית.

ילדים מלמדים אותנו לא פעם דברים שלא ידענו שאנחנו צריכות ללמוד. הם משנים את האופן שבו אנחנו מביטות בעולם, מאלצים אותנו להאט או למהר, להציב גבולות ולוותר עליהם, להתמודד עם חוסר ודאות, ולגלות בתוכנו כוחות וגם חולשות שלא הכרנו. בשיעור זה תעמוד במרכז השאלה מה למדתי מילדיי ומה הם גילו לי על עצמי. נתבונן בילדים לא רק כמי שאנחנו מגדלות, אלא גם כמי שמחזיקים עבורנו מראה חדה וכנה: הם עשויים לשקף את הפחדים שלנו, את הערכים שלנו, את הציפיות והשאיפות שלנו, וגם את המקומות שבהם אנחנו נדרשות להשתנות. נחקור את רגעי הלמידה הקטנים והגדולים שנצברו לאורך הדרך. רגעים של גילוי, התנגדות, כישלון, צחוק, כאב, אהבה והפתעה, ונבחן כיצד אפשר להפוך אותם לחומר ספרותי. דרך הכתיבה ננסה להתחקות לא רק אחר השיעורים שילדינו לימדו אותנו, אלא אחר השינוי שהם חוללו בנו: מי היינו לפניהם, מי הפכנו להיות בזכותם, ומה עוד אנחנו לומדות על עצמנו דרך המפגש איתם.

אחרי שבמפגשים הקודמים התבוננו בחוויות, בזיכרונות, בקולות ובחומרים שמהם עשויה האימהות, נקדיש את המפגש האחרון לשאלה כיצד כל אלה הופכים לשפה שהיא רק שלנו. כיצד כותבת יכולה לקחת חוויה מוכרת ולנסח אותה באופן שלא נשמע כמו שום חוויה אחרת? בשיעור זה נקרא שיר אחד אחרון ונעמיק בעיקרון מרכזי בכתיבה הספרותית – עקרון הדמיון. נחקור את כוחם של הדימוי, המטאפורה, ההאנשה והלשון הפיגורטיבית ככלים המאפשרים לחרוג מן המובן מאליו, להרחיב את משמעותן של מילים ולתת צורה לחוויות שלעתים קשה לתאר באופן ישיר. נבחן כיצד דימוי מדויק יכול להפוך רגע פרטי לחוויה שכל קוראת יכולה לזהות בה את עצמה, ובו בזמן לשמור על טביעת האצבע הייחודית של הכותבת. דרך תרגילי כתיבה פואטיים נרשה לעצמנו לשחק עם השפה, לשבור את ההיגיון המוכר, לחבר בין עולמות רחוקים ולגלות מה קורה כאשר למילים מותר להמריא. זהו מפגש על האפשרות למצוא בתוך השפה הכללית את השפה הפרטית שלנו, קול שאינו רק מספר את חוויית האימהות, אלא מעניק לה צורה, צליל ודימויים שרק אנחנו יכולות ליצור.